מקור תמונה: www.freepik.com
אחד מתחומי ההתמחות שלי הוא גישור וטיפול זוגי–משפחתי בקהילת הלהט"ב. לכן אני נתקלת הרבה פעמים בשאלה האם יש הבדל בין זוגיות הטרוסקסואלית לזוגיות הומוסקסואלית. אז נתחיל מזה שיש הרבה דומה, אבל גם הרבה שונה. זוגיות חד-מינית למשל נאלצת להתמודד עם מגבלות של אי שוויון בכל הנוגע לנישואים או הורות, שאינן קיימות בזוגיות בין גבר לאישה, מה שהופך את התהליכים למורכבים יותר. בזוגיות חד מינית יש גם את סוגיית היציאה מהארון של כל אחד מבני או בנות הזוג ושל הזוגיות בכלל, שיכולה להעמיס על המורכבות הקיימת מלכתחילה.
ממצא מעניין מתייחס למיניות בזוגיות. ידוע שכל זוגיות מונוגמית מתאפיינת בירידה בתשוקה לאורך זמן ושיש לא מעט זוגות הטרוסקסואלים והומוסקסואלים שאחרי שנים יחד מוצאים את עצמם בזוגיות ללא מיניות בכלל, או כמעט בכלל. (יש יוצאים מהכלל, אז אם אתם הזוג הזה שעדיין לא יכול לשבוע אחד מהשני גם אחרי שנים יחד – תהנו ????). לכאורה מדובר כאן על מאפיין דומה בין כל סוגי מערכות היחסים המונוגמיות, אבל כשמעמיקים מתגלה נתון מעניין.
מיתת המיטה הלסבית
בשנת 1983 קבעה סוציולוגית אמריקאית מוכרת בשם פפר שוורץ את הביטוי "מיתת המיטה הלסבית" (תרגום מהמונח באנגלית: Lesbian Bed Death). למעשה פפר תיארה ממצא שעלה במחקרים שביצעה, לפיו בקרב זוגות של נשים לסביות מתרחשת דעיכת הפעילות המינית בשלב יחסית מוקדם בקשר – כבר כשנתיים מתחילת הזוגיות. אצל זוגות הטרוסקסואליים ואצל זוגות גברים הדעיכה הזו מתרחשת פחות, וכאשר היא מתרחשת אז בשלב מאוחר יותר.
אני מלווה זוגות רבים בעבודה שלי, ואני יכולה להגיד שהביטוי הזה של פפר מלפני כמה עשורים טובים בהחלט מתאר את מה שאני פוגשת. זוגיות של שתי נשים בהרבה מקרים מתבססת על מאפיינים אחרים של אינטימיות, ולאו דווקא על אינטימיות שמוצאת את ביטויה באקט מיני. למעשה, הרבה נשים לסביות, בשלב די מוקדם של היחסים, כמעט ולא מקיימות יחסי מין. בחלק מהמקרים נראה שהיעדר המיניות מערער את היציבות הזוגית ומשפיע על התקשורת ועל האווירה בבית, אבל זה ממש לא חייב להיות כך! אני פוגשת גם זוגות שאצלן המיניות אמנם ירדה לסוף סדר העדיפויות, אבל החליפו אותה ביטויים אחרים של אינטימיות, כמו שותפות, ביטחון, תקשורת ועוד.
למה דווקא בזוגיות לסבית?
אז למה ה"מוות" של האקט המיני כל כך בולט דווקא במערכות יחסים לסביות? קודם כל, כי מלכתחילה הצורך של נשים באינטימיות הוא שונה מזה של גברים, וכאשר אין את ה"קונטרה" של הצד השני, באופן טבעי נראה את האנרגיה המינית מתועלת לאפיקים אחרים בזוגיות. מעבר לכך, אצל זוגות של נשים לסביות אנחנו רואים מעבר מהיר יותר משלב החיזור לשלב המגורים המשותפים וגם לחברות עמוקה – מה שדי מהר מחסל את הרומנטיקה!
היבט נוסף וחשוב מאוד, שעליו יש לנו השפעה, במיוחד במובן של טיפול זוגי, הוא היכולת של נשים לדבר על מיניות בכלל ואת המיניות שלהן בפרט. כן, ההשפעות התרבותיות בהקשר של שיח על מיניות נוכחות גם כאן, אפילו כשמדובר בנשים שלכאורה מחוברות ונאמנות לזהות המינית שלהן. בסוף אני פוגשת עוד ועוד זוגות של לסביות שמסוגלות לדבר על הכל זו עם זו, אבל מתקשות דווקא כשזה מגיע לשיח על צרכים מיניים. זה לא אומר שהצרכים לא קיימים, אבל הם מקבלים פחות מקום, והרבה פעמים כמובן הצורך של כל אחת הוא שונה, וצריך לדבר את זה. דווקא כשמדובר בשני גברים, שוב ברמה כוללנית, במרבית המקרים נראה שיח פתוח יותר על הצרכים המיניים, על העדפות, על דרכים לפתרון הפערים בין בני הזוג ועוד.
יחסים פתוחים
באופן מעניין, אחד מהפתרונות של נשים לסביות להתמודד עם היעדר המיניות במערכת היחסים או עם פער משמעותי בצורך במיניות הוא לנתב את האנרגיה המינית החוצה מתוך מערכת היחסים, מה שנקרא "יחסים פתוחים". כמובן שזוגיות פתוחה מאפיינת גם זוגות הטרו והומוסקסואלים, אבל במקרה של שתי נשים נראה הרבה יותר זוגות של נשים שהזוגיות ביניהן טובה וחזקה, מנהלות יחד בית ואולי גם ילדים, אבל כמעט ואינן עוסקות בפעילות מינית זו עם זו. קצת כמו חברות-שותפות בקשר עמוק וקרוב מאוד. זאת לעומת בחירה ביחסים פתוחים מתוך רצון להתנסות עם פרטנרים נוספים והוספת ריגוש למערכת היחסים עצמה.
לסיכום, אני מאוד רוצה להדגיש שבמאמר הזה הצגתי תופעה שהמחקר יודע להצביע עליה ושגם אני פוגשת אותה באופן עוצמתי אצלי בקליניקה. בוודאי ובוודאי שלא מדובר בתיאור כוללני של כל הזוגות הלסביים, אלא רק בתיאור מגמה כאמור. המטרה היחידה שלי היא לעורר שיח ופתיחות (כמו תמיד) גם בנושא הזה, שהוא חי וקיים ובועט, ולצערי כמעט ולא מדובר.
ליחצו לצפייה בכל השירותים עבור קהילת הלהט"ב
*כתבה מירב ירושלמי – עו"ס ומגשרת עם התמחות בטיפול זוגי ומשפחתי, והתמחות בקהילת הלהט"ב
